הקמת לול לשליווים — שטח, מצע, אמבט חול והגנה מטורפים

ללול שליווים לא נדרש הרבה, אבל מה שנדרש חייב להיות כמו שצריך: מספיק שטח רצפה לכל עוף, רצפה יבשה עם מצע, אמבט חול, מחסה שאפשר לסגת אליו, כמה עמדות האכלה ושתייה נפרדות וסגר שגם דלק לא יצליח לפתוח. הגובה הוא עניין משני, ואצל שליווים שומרים עליו נמוך בכוונה. כל השאר הוא נוחות למגדלים, לא לעופות.

שטח לכל עוף

כמה שטח צריך כל עוף — זו השאלה הראשונה, וגם השאלה שעונים עליה לא נכון לעיתים הקרובות ביותר. בגידול חובבני נהוג לחשב בערך 0.2 עד 0.3 מטר רבוע של שטח רצפה שמיש לכל עוף; בגידול בווליירה מחשבים הרבה יותר, ובמערכות מסחריות הרבה פחות. הטווח הזה הוא נתון מהניסיון, לא תקנה.

מה החוק דורש — את זה לא תמצאו כאן. מידות מינימום, חובת רישום ודרישות תברואה מוסדרות בצורה שונה ממדינה למדינה ומאזור לאזור, ומה שקובע הוא המידע שתקבלו מהשירותים הווטרינריים או מהרשות המקומית. שאלו שם לפני שאתם בונים — שאלה עולה שיחת טלפון, בנייה מחדש עולה סוף שבוע.

שתי תוספות שבפועל משנות יותר מהמטר הרבוע לבדו:

• שמיש פירושו שמיש. השטח שמתחת למאביס, לשוקת ולמגש של אמבט החול לא נספר. אם סופרים גם אותו, העופות צפופים יותר ממה שנדמה.
• גם הקבוצה קובעת. יותר מדי זכרים הופכים כל שטח לצפוף מדי. מקובל זכר אחד לשלוש עד חמש נקבות; כשלא מרבים שליווים, מחזיקים קבוצות של נקבות בלבד, בלי זכר בכלל — ולעיתים קרובות זו האפשרות השקטה ביותר.

גובה: למה נמוך זה יתרון

כשהם נבהלים, שליווים ממריאים כמעט אנכית, בלי ריצת תנופה ובלי היגוי. בלול גבוה הם צוברים בדרך מהירות ומטיחים את הראש בתקרה — מבין התאונות שאפשר למנוע בגידול שליווים, פגיעות ראש הן השכיחות ביותר.

מכאן נובעים שני פתרונות נקיים, ואזור מסוכן אחד ביניהם:

1. לבנות נמוך. נמוך כל כך שאין אפשרות להמריא בכלל; בפועל לולים כאלה הם בגובה פנימי של 30 עד 50 סנטימטרים בערך. לציפור קרקע זה לא מחסור: שליווים לא צריכים מוטות ישיבה ולא קומות לטיפוס.
2. לבנות גבוה ולרכך את התקרה. בלול בגובה אדם ומעלה, רשת או בד גזה שנמתחים מתחת לתקרה הקשיחה בולמים את המכה.
3. ביניהם — בערך מגובה הברך ועד גובה המותן, עם תקרה קשיחה — נמצא בדיוק האזור שבו העופות צוברים תנופה ומתנגשים בלי שום בלימה.

כשבונים נמוך, חשבו כבר מההתחלה גם על עצמכם: מכסה נשלף או דלת גדולה שנפתחת מעל כל השטח. לול שאפשר להושיט אליו יד רק דרך דלת קטנה לא מנקים — דוחים את הניקוי.

רצפה ומצע

רצפות רשת אינן מתאימות לגידול חובבני. הן לוקחות מהעופות את כל מה שמרכיב את ההתנהגות שלהם — חיטוט, רחצה בחול, ניקור במצע — ומעודדות פציעות באצבעות ובכריות כפות הרגליים. את כל השטח צריך לכסות במצע.

מה שמתחת למצע קובע את הריח. עץ חשוף סופג לחות עד שהוא רווי, ואחרי עונה אחת הוא מדיף ריח באופן קבוע; הניחו מגש, יריעת PVC או פח, ופזרו עליהם את המצע. אם הלול עומד על אדמה טבעית, צריך מתחתיו מחסום נגד חפירה.

כמצע הוכיחו את עצמם שבבי עץ דלי אבק, מצע מקש קנבוס או פשתן ומוץ כוסמין, בעובי שמספיק לחיטוט. חציר לח וחיפוי מקליפות עץ סופגים מים ומעלים עובש. לשגרה היומיומית: יבש עדיף על עבה — שכבה דקה ויבשה טובה משכבה עבה ולחה.

אמבט החול

שליווים מטפחים את הנוצות שלהם באבק יבש ודק. האבק סופג שומן עודף מהעור, שאחרת היה מדביק את הנוצות, והוא מפריע לכיני נוצות ולקרדיות באופן מכני בלבד. לכן אמבט חול הוא טיפוח נוצות ומניעה בבת אחת, לא בידור.

• מה שמים בו: חול יבש ודק, למשל חול לארגז חול או חול לציפורים. מגדלים רבים מערבבים בו מעט אדמת גינה יבשה או אפר קר מעץ לא מטופל.
• אדמה דיאטומית מומלצת לעיתים קרובות ופועלת נגד קרדיות, אבל זה אבק דק שמכביד גם על הריאות של העופות ושל המגדלים. השתמשו בה במשורה, לא בתא סגור, ולעולם אל תפזרו אותה באוויר.
• הכלי: רדוד, עם שפה נמוכה, אבל גדול מספיק כדי שעוף יוכל להסתובב בו סיבוב שלם ולשכב על הצד.
• לשמור על יובש. חול רטוב אינו אמבט חול. הכי טוב להציב את המגש תחת קורת גג ולא ליד השוקת.

מחסה ומסתור

שליווים הם ציפורי קרקע שמקורן בשטחים עשירים במחסות. שטח ריק ומואר באופן אחיד אינו מרחב בעיניהם, אלא חשיפה — הקבוצה נשארת חסרת מנוחה ונדחקת אל הקירות. ליצור מבנה במרחב כמעט לא עולה כסף:

• ענפים זקופים, ציצות עשב, צרורות חציר, קשת מענפי ערבה, ארגז שמונח על צדו, קרש שמונח לרוחב על שתי אבנים.
• תמיד שתי יציאות. מסתור עם פתח אחד בלבד הופך למבוי סתום, שבו עוף נמוך בהיררכיה נלכד ומוטרד.
• פינה חשוכה ושקטה הופכת למקום ההטלה המועדף. שליווים לא בונים קן, אבל הם מעדיפים להטיל במקום מוסתר — ואז תמצאו את הביצים במקום אחד, ולא בשנים עשר מקומות.

עמדות האכלה ושתייה

הכלל: יותר עמדות ממה שצריך, מפוזרות במרחב, ולעולם לא כולן באותה פינה. כשהכול מרוכז בנקודה אחת, נוצר צוואר בקבוק שהעופות הבכירים בהיררכיה תופסים — ומי שהכי זקוק לו מגיע אחרון.

• לפחות שתי עמדות האכלה נפרדות, ובקבוצות גדולות יותר — עוד. כלל אצבע: כשליש מהקבוצה צריך להיות מסוגל לאכול בו-זמנית.
• הציבו אותן בגובה הגב של העופות או מעט גבוה יותר. כך חוסכים מזון, כי פחות ממנו מחוטט החוצה, והלשלשת לא מגיעה לכלי.
• בשוקת, לכל אחת משתי השיטות יש יתרונות וחסרונות: קערות לא דורשות שום הסבר, אבל הן מתלכלכות ומרטיבות את המצע. פטמות שתייה או כוסיות שתייה נשארות נקיות, אבל תקלה בהן מתגלה רק כשהעופות כבר צמאים. במעבר משיטה לשיטה מציעים את שתיהן במשך זמן מה.
• לאפרוחים, מלאו כל שוקת פתוחה בגולות או בחלוקי אבן, כדי שלא יטבעו.

הגנה מפני טורפים

לול שליווים הוא שולחן ערוך לדלק, לחולדה, לסמור, לשועל, לחתול ולעוף דורס. רוב האבדות קורות בלילה.

• רשת ווליירה ולא רשת משושים. רשת משושים אפשר לכופף ולקרוע. רשת מרותכת בנקודות היא הציוד הבסיסי, והיא צריכה להיות צפופה מספיק בחלק התחתון כדי שחולדה או סמור לא יעברו דרכה.
• עובי התיל קודם לגודל העין. רשת צפופה אבל דקה לא תועיל אם התיל נכנע.
• לחשוב מלמטה. שועלים וחולדות חופרים. או רשת מתחת לכל השטח, או רצועה שמקופלת כלפי חוץ בצורת L, מוכבדת וקבורה באדמה.
• סגרים שדורשים שתי תנועות. דלקים פותחים בריחים פשוטים, נגררים או מסתובבים. קרבינרים, תפסים מסתובבים עם נצרה או בריח עם פין נעילה יחזיקו מעמד. הדלתות צריכות להיסגר צמוד, בלי מרווח.
• גג אטום. נגד עופות דורסים ונגד גשם בבת אחת.
• הבדיקה בערב היא ההגנה הזולה ביותר: הקיפו את הלול פעם אחת ושימו יד על כל סגר.

ניקיון: כל יום, כל שבוע, לעיתים רחוקות

שתי הערות לכך. חומרי חיטוי פועלים רק על משטחים נקיים ויבשים — על לכלוך הם כסף שהולך לאיבוד. ואם אתם מוצאים בחריצים פירורים אפורים או אדמדמים, העופות חסרי מנוחה בלילה ועור הראש שלהם חיוור, דברו עם הווטרינר על אבחון וטיפול, במקום לטפל על סמך ניחוש.