זכר או נקבה? איך מבחינים בין שליו זכר לשליו נקבה

אצל השליווים הנפוצים בצבע הבר אפשר לזהות את המין לפי הנוצות: לנקבות יש כתמים כהים על חזה בהיר, ולזכרים חזה אחיד בגוון חום־חלוד, בלי הדוגמה הזו. הסימן הזה נעשה אמין רק אחרי שנוצות הנעורים מתחלפות בנוצות הבוגרות הראשונות — בפועל בערך מהשבוע הרביעי עד השישי לחיים. בזני צבע חד־גוניים הנוצות לא מגלות שום דבר; שם מכריעות קריאת הזכר, ובידיים מנוסות — בדיקת הקלואקה.

מאיזה גיל אפשר להבחין ביניהם

אצל אפרוחים שזה עתה בקעו אי אפשר להבחין בין זכר לנקבה בעין בלתי מזוינת. מה שנראה כמו הבדל בימים הראשונים לחיים הוא מקרי: אפרוחים מאותה בקיעה שונים בגודל, בקצב צמיחת הנוצות ובזריזות. אף אחד מהמאפיינים האלה לא אומר דבר על המין.

ההערכה נעשית שימושית עם החלפת הנוצות. אצל עופות רבים הסימנים הראשונים מופיעים מהשבוע השלישי; להקה שלמה אפשר בדרך כלל להעריך באופן אמין בין השבוע הרביעי לשישי. עד אז ממילא רק לעתים רחוקות משתלם למיין: כל עוד העופות גדלים יחד ועדיין אינם בוגרים מינית, הקבוצה המעורבת לא מזיקה.

אם אתם חייבים לדעת מוקדם יותר — למשל כי הוזמנו מראש קבוצות רבייה, או כי אין מספיק מקום לשני תאים נפרדים — אין מנוס מבדיקה גנטית או מבדיקה חוזרת מאוחרת יותר. ניחוש לא עוזר לאף אחד בשלב הזה.

הנוצות — ומתי הן לא עוזרות

אצל שליווים בצבע הבר, זן הצבע הנפוץ ביותר, החזה הוא האזור המכריע. לנקבה יש כתמים או פסים כהים עם גבולות ברורים על רקע בהיר, לעתים קרובות בצבע שמנת. לזכר יש חזה אחיד בגוון חום־חלוד עד קינמון, ולכל היותר כמה צירי נוצה בהירים מפוזרים בו, אבל בלי דוגמת כתמים. אצל זכרים רבים יש גם דוגמה בולטת יותר בגרון ובלחיים, שמתכהה במשך השבועות.

הסתכלו על העוף באור יום, והחזיקו אותו בשקט על כף יד פתוחה, במקום לשפוט אותו בכלוב ממרחק שני מטרים. חזה מנופח באור עמום מוביל לטעויות.

אותו עיקרון חל על זני צבע אחרים, אבל בצורה חלשה יותר: כשצבע הרקע בהיר או כהה יותר באופן כללי, הניגוד בין הכתמים לרקע קטן, וההערכה נעשית עניין של ניסיון. בעופות חד־גוניים אין לה שום סיכוי. אצל שליווים לבנים לגמרי אין בכלל פיגמנט שיכול ליצור דוגמה; אצל שליווים כהים באופן אחיד הדוגמה נבלעת בצבע הרקע. גם בנוצות מגוונות בכתמים לבנים, שבהן החזה לבן כולו או חלקו, ההסתכלות לא עוזרת — פשוט לא נשאר שטח שעליו הכתמים יוכלו להיראות.

לכן המשפט החשוב ביותר בפרק הזה הוא: הנוצות אינן סימן כללי, אלא סימן של זני צבע מסוימים. אם יש לכם להקה מעורבת, תמיד תצטרכו שיטה נוספת לחלק מהעופות.

קריאת הזכר

הסימן האמין ביותר מכולם הוא הקריאה, והיא עובדת בכל זן צבע. הזכר קורא בקול רם וצורמני, בכמה הברות, בדרך כלל בסדרות קצרות, ולעתים קרובות בעמידה, עם צוואר מתוח. אחרי ששמעתם את הקריאה פעם אחת, לא תטעו בה שוב. נקבות בהחלט אינן שותקות, אבל הן משמיעות רק קולות שקטים ורכים: סלסול, שריקות קצרות, תקתוק מהיר כשהן נרגשות.

החיסרון של השיטה הזו הוא העיתוי. הקריאות מתחילות רק עם תחילת הבגרות המינית, בפועל בערך מהשבוע החמישי עד השמיני. וגם אי אפשר לספור לפיהן: זכר בכיר בהיררכיה קורא הרבה, וזכרים נמוכים בדרגה באותה קבוצה יכולים לשתוק ימים שלמים. לכן ממספר הקוראים אי אפשר להסיק את מספר הזכרים — אבל מקורא אחד אפשר להסיק בוודאות שיש שם לפחות זכר אחד.

בדיקת הקלואקה — שיטה לידיים מנוסות

לזכרים בוגרים מינית יש באזור הקלואקה בלוטה שמפרישה חומר לבנבן ומקציף. בלחיצה זהירה על שולי הקלואקה הקצף הזה יוצא. אצל נקבות זה לא קורה. לכן הבדיקה הזו היא הסימן היחיד שעובד בלי קשר לזן הצבע ולנכונות לקרוא.

זה גם הסימן שבו הכי הרבה יכול להשתבש. שליווים הם עופות קטנים עם עצמות דקות ובטן רגישה; לחיצה על הגוף, תפיסה חפוזה או עוף שמזנק מהיד גורמים לפציעות. אם אתם משתמשים בבדיקה, עשו זאת כך:

• רק בעופות בוגרים מינית. לפני כן הבלוטה אינה מפותחת, ותוצאה שלילית לא אומרת שום דבר.
• החזיקו את העוף בבטחה, אבל בלי לחץ על החזה והבטן, כשהרגליים מוחזקות בין האצבעות, מעל משטח רך.
• ממששים בעדינות רק את האזור שסביב הקלואקה. אם אתם צריכים ללחוץ, אתם עושים משהו לא נכון.
• כמה שניות, ואז החזירו את העוף למקומו. אם הוא נסער, הפסיקו ונסו שוב מאוחר יותר.
• בקשו ממישהו שיודע לעשות את זה להראות לכם פעם אחת איך, במקום ללמוד לבד על העופות שלכם.

אגב, היעדר קצף הוא ראיה חלשה יותר מקצף שקיים: הוא יכול להעיד על נקבה, אבל גם על עוף שעוד לא הגיע לשלב הזה, או שזה עתה פלט את ההפרשה. אם עוף מראה משהו חריג באזור הזה — נפיחויות, נוצות דביקות ומודבקות, דם — זו כבר לא שאלה של קביעת מין, אלא עניין לווטרינר.

התנהגות בקבוצה

אם אתם מתבוננים בעופות כל יום, לעתים קרובות תזהו את הזכרים עוד לפני שתיגעו בהם. זכרים מתייצבים זה מול זה, רודפים זה אחר זה, קופצים ומיישבים את הסכסוכים שלהם בעימותים קצרים ואלימים, בעיקר סביב הראש והצוואר. בזמן ההזדווגות הם אוחזים בנקבה בעורף — והתוצאה האופיינית היא כתמים קרחים בעורף ובגב של חלק מהנקבות. את הסימן הזה תראו גם אם מעולם לא ראיתם את ההזדווגות עצמה.

אבל התנהגות היא רמז, לא הוכחה. גם נקבות נאבקות על מעמדן, ובקבוצה של נקבות בלבד עוף אחד מאמץ לפעמים התנהגות שמייחסים לזכר. התייחסו להתנהגות כאל סיבה להסתכל מקרוב יותר, לא כאל תוצאה.

מה עושים עם התוצאה

כל המטרה של העבודה הזו היא הרכבת הקבוצות. לרבייה מצרפים זכר אחד לכמה נקבות; בפועל עובד טוב טווח של כשלוש עד חמש נקבות לזכר. כשיש פחות נקבות, הזכר מזדווג עם כל אחת לעתים קרובות מדי, והעורף שלה מתקרח; כשיש הרבה יותר נקבות, חלק מהביצים נשארות לא מופרות, ואת זה תגלו בשיקוף במהלך הדגירה.

הכי טוב להשאיר את הקבוצות כמו שהן. כל העברה מסדרת מחדש את ההיררכיה, והשבועות שאחריה עולים בשקט ובביצים.

זכרים עודפים הם הבעיה האמיתית בכל בקיעה, כי בוקעים בערך אותו מספר זכרים כמו נקבות. אם כמה זכרים בוגרים מינית נמצאים בטווח ראייה של אותן נקבות, הם נלחמים, והקרבות האלה לא נפסקים מעצמם: הם נגמרים בפציעות בראש, בעופות שמורחקים מהמזון ובנקבות חסרות מנוחה שמטילות פחות. אם אתם רוצים להשאיר זכרים עודפים, החזיקו אותם בנפרד ומחוץ לטווח הראייה של הנקבות — וגם זה לא תמיד מצליח. האפשרויות האחרות הן למסור אותם או לנצל אותם; אילו כללים חלים על רישום, הובלה ומכירה משתנה ממדינה למדינה ומאזור לאזור, ואת המידע המחייב תקבלו מהשירותים הווטרינריים.

אם אתם רושמים בכל מקרה כל עוף בנפרד, רשמו את המין רק כשיש ממצא אמין ראשון, לא קודם — תיקון של הרישום לא שווה כלום אם קבוצת הרבייה כבר הורכבה לפיו.